איתי לב  |  יוצר

לכתוב 'קצת על עצמי' זה מאתגר. לא בגלל שאני לא יכול לכתוב על עצמי קצת
אלא בגלל שזה על עצמי. וגם איכשהו החיים האישיים שלי התערבבו עם
.אלו המקצועיים, לפחות באופן שבו אני כותב

(אז אולי זה לא יהיה כל כך קצת)

כי מצד אחד אם הייתם שואלים אותי במה אני עוסק למחייתי, אז התשובה שלי
כנראה היתה מוזיקאי - מנצח מקהלות והרכבים קוליים, מזה אני מתפרנס כבר
עשרים שנה, אלא שהמקצוע הזה מאפשר לי חופש. חופש לכתוב וליצור, ואת זה אני חי כבר עשרים שנה.

עוד כשלמדתי פילוסופיה, ספרות ולשון באוניברסיטה העברית נחשבתי לסטודנט הכי חופשי שקיים (הייתי אולי 30 פעמים פיזית באוניברסיטה במשך 3 שנות לימודיי) כי את רוב הזמן שלי השקעתי בהקמת הרכבים קוליים לילדים ובני נוער ברחבי הארץ ובכתיבת ספר הפרוזה הראשון שלי – חנה. אחר כך פתחתי אולפן הקלטות בתל אביב, המשכתי להקים הרכבים קוליים
וכתבתי ספר ילדים – נלך ונלך עד שנתעייף. ואז כבר התחלתי לעבוד עם מקהלות והרכבים קוליים של מבוגרים וכתבתי את ספר הפרוזה השני שלי – מעל גלים אהבתיך. כאן התערבבו החיים האישיים שלי באלו המקצועיים. ריעות אשתי, התמודדה עם סרטן שד וכנראה המחשבה על ההתמודדות הובילה אותי לכתיבת ספר הפרוזה הרביעי שלי – באנשי. כשסיימתי לכתוב אותו והתחלתי לעבוד עליו עם העורכת של ההוצאה התגלה אצל בן הזקונים שלי רווה גידול סרטני אלים ואז נכנסנו למרוץ להצלתו. לא יכולתי יותר לכתוב מילה. לא יכולתי לסיים את הספר. אחרי שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים פה בארץ מצאתי את עצמי עוקר את משפחתי ומהגר בדחיפות לארצות הברית בניסיון אחרון להציל את רווה שלנו. מי בכלל חשב על לכתוב בתקופה הזאת? והספר חיכה וחיכה. אחרי שלוש שנים של התמודדות רווה שלי נפרד מאיתנו והוא רק בן 9 וחצי. האובדן של רווה השפיע עליי ועל הכתיבה שלי עמוקות. חודשיים אחרי לכתו התיישבתי בחדר השינה שלנו בקליבלנד, פתחתי את מיטת המסאז' שלו אל מול החלון עם הנוף המקסים של קליבלנד, הנחתי עליה את המחשב שלי, פתחתי את הקובץ הישן של 'באנשי' ובתוך ארבעה ימים סיימתי את הספר וכל העריכות עליו, אלו שחיכו לי שלוש שנים שלמות שאגיע אליהן.
כל תפיסת העולם שלי השתנתה. בעבר לכתוב ספר היה תהליך שארך לי בממוצע שבע שנים. אחרי לכתו של רווה יצאנו כל המשפחה למסע של ארבעה חודשים בדרכים בכל רחבי ארצות הברית להגשים את החלומות של רווה ולהגיע לכל המקומות שהוא רצה להיות בהם (בעקבות סרטים של דיסני שאהב) במהלך המסע הזה כתבתי את הספר העמוק ביותר שכתבתי בחיי – אבא, למה אלוהים לא אוהב אותי? הספר פשוט פרץ ממני והוא ייצא לאור במהלך השנה הקרובה. חזרנו לארץ. השארנו את כל הזיכרונות שלנו במודיעין ועברנו לגור בהר אדר. ריעות ואני התחלנו לצאת בהופעה שנקראת 'לנצח במסע שלא בחרתי', ובו אנחנו מדברים על התמודדות וחוסן וצמיחה ממשבר. מופע השראתי, חזק מאוד, מתובל בהומור ומוזיקה. זה נותן המון כוח לנו ולקהל. אבל חוץ מזה, השתבללתי. לא יכולתי לכתוב מילה, לא שיר, לא מקאמה, לא סיפור ובטח לא ספר. ואז קרה השבעה באוקטובר. במוצאי שבת כבר נודע לי שחבר ילדות שלי, עידו רוזנטל – קרידו, זקן הלוחמים של שלד"ג, נהרג. זה הוציא אותי מהמגירה שלי ובאותו הלילה כתבתי את המקאמה 'אמא תמיד צודקת'. שיר שתורגם לאנגלית ונכנס לאנתולוגיה על שירי השבעה באוקטובר שהפכה לרב מכר. פתאום האבל הלאומי השתלט על האבל הפרטי שלי ופשוט התחלתי לכתוב. חזרתי לכתוב שירים, סיפורים, קטעי קריאה, הכול סביב השיח הלאומי שלנו מנקודת מבטי. ועכשיו אני שוב כותב. בקרוב ייצא ספר שירים שלי וגם ספר ילדים, והכי חשוב – מהמגירה ועד לאור, המיזם שלי ללוות מקרוב ולהעניק בית לכותבים ויוצרים כדי לאפשר להם להוציא לאור את הספרים שלהם. כיוון שאני מכיר כל כך טוב את התחום, אני יכול לעזור להם לעשות זאת בעצמם או ביחד איתי באופן הכי נכון ומדויק להם. ומכך אני

 .מתרגש מאוד